נצחונות גדולים וקטנים ומדוע הם כל כך חשובים

* פוסט לא שגרתי.

קראתי בשבוע שעבר על ההישג המדהים של לינוי אשרם, המתעמלת האומנותית שקטפה את המקום השני באליפות העולם בהתעמלות אמנותית וחשבתי על ההישג הספורטאי המדהים שלי שהתקיים לפני כ30 שנה באולם ההתעמלות המעופש של בית הספר אליאנס.

הספורט, קצת פחות זוהר מהתעמלות אומנותית.

מחניים

כיוון שזהו בלוג העוסק בעיצוב משחקים, דבר ראשון מוטב שאנתח את משחק החצר המקסים הזה, שאפילו זכה לעדנה בין השנים 1996-2001 כאשר התקיימה אליפות מחניים רשמית בין בתי ספר בארץ.

מחניים הוא משחק בין שתי קבוצות המתקיים על מגרש שגודלו כ 10-15 מ״ר. כמו בכדורעף, המגרש מחולק לשניים וכל קבוצה נמצאת בצד שלה ללא יכולת לעבור לצד השני. גם הכדור שמשחקים בו הוא כדורעף, אך כאן נגמר הדמיון לספורט המעופפים.

מטרת כל קבוצה היא להשמיד את את הקבוצה היריבה. (תענוג!)

המכניקה המשחקית פשוטה. שחקן שמחזיק בכדור אינו יכול לזוז אלא למסור אותו לשחקן מאותה הקבוצה, או להשליכו בזעם לעבר שחקן יריב.

כאן קורה דבר מעניין. במידה והכדור פגע בשחקן יריב ואז ניתז לרצפה, השחקן היריב נפסל והזורק חוגג. ברם, במידה והכדור נקלט בידיו של היריב (או בידי אחד מחבריו לקבוצה), השחקן הזורק נפסל.

החוק הזה גורם לכך שזריקות יעשו בשיקול דעת תוך כדי לקיחת סיכון מודע, שזריקה לא טובה עשויה לעלות בפסילה.

חוק מעניין נוסף: שחקן שנפסל יוצא מגבולות המגרש, אך לא מן המשחק. שחקן פסול (או בהגת המשחק, ״שבוי״), יעמוד מעבר לקווי האויב. ניתן למסור לו והוא יכול לפסול אחרים.

החוק הזה גורם לאסקלציה מעניינת ולשינוי הדינמיקה של המשחק. להבדיל ממשחקי ספורט דוגמת כדורסל, שם תחילת המשחק זהה לסופו למעט התוצאה ועייפות השחקנים, דקות המשחק הראשונות של מחניים שונות לחלוטין מדקות הסיום.

נכון, זה די מבאס להיפסל בתחילת המשחק ולעמוד בתור שבוי עד תומו, אבל אם התמזל מזלך להיות האחרון בקבוצתך שמתרוצץ חופשי, וואו, איזה ריגוש. וזה בדיוק היה המצב ביום אחד אביבי ב 1994, בבית הספר אליאנס… (התמונה מתעוותת, קאט נוסטלגי…. עכשיו!)

הניצחון האפי שלי

הייתי היחיד שנשאר עומד בקבוצה שלי. מולי, ליאורה גורביץ׳. קטנה ממני בראש וזריזה פי כמה. מבט שטני בעיניים. במצב כזה, של אחד על אחד, המשחק לא מחזיק יותר מהתקפה אחת או שתיים בדרך כלל.

כמה חבל שעכשיו היריב מתקיף. כל השבויים מהקבוצה שלי עומדים, מתפללים ומעודדים אותי מהצד השני. אני רואה את התקווה על הפנים שלהם. אסור לי לאכזב אותם. אני דרוך.

הקבוצה היריבה מתמסרת מעל הראש שלי ללא הרף עד שאחד מהם זורק את הכדור אלי בחוזקה. אני מחליט לא להתחמק ממנו, קופץ לאחור ומקפל את הגוף קדימה. הכדור נקלט בידיים שלי.

עוד באוויר ראיתי את ליאורה השפנה מנסה להסתתר בפינה הימנית הרחוקה. תוך כדי נחיתה אני מסובב את הגוף ב90 מעלות, יד ימין נזרקת הצידה ויד שמאל משליכה את הכדור בחוזקה לעבר הכיוון הכללי של ליאורה.

הכדור פגע לה ברגל. ואז ברצפה.

ניצחון! איזה ניצחון מפואר! כל כך מפואר שאני זוכר אותו בכזו חדות על אף שעברו מעל ל25 שנה, לעזאזל.

אנשים רציניים משחקים במחניים - גרסת אמריקה

אז מדוע נצחונות חשובים?

אם אתם בגילי (39) או קצת יותר, סביר להניח שאינכם זוכרים מה אכלתם לארוחת הבוקר היום לפני שבוע. אך מאורעות שקרו לפני 20 שנה (ע״ע הנצחון האפי שלי) - אתם זוכרים בחדות רבה משל התרחשו אתמול בצהריים.

מדוע כך? פעם התרגשנו הרבה יותר מכל דבר והדברים נחקקו בזכרוננו.

היום - שגרה. יום רודף יום וכולם נראים אותו הדבר.

ניצחונות הם שוברי שגרה.

אני מגלה שמאז שהתחלתי לשחק בצורה רצינית יותר, ועל כן גם לנצח יותר, אני שם לב לנצחונות הקטנים שקורים בחיים שלי גם כשאני לא משחק. כאשר אני משיג לקוח שרציתי להשיג, כאשר אני מצליח להביא את עצמי לעשות ספורט, כאשר כתבתי פוסט מוצלח בבלוג שלי.

אז אני עוצר, חוגג אותם קצת, משאיר אותם בזכרוני וממשיך הלאה.

זו הסיבה לפוסט הלא שגרתי הזה.

אני רוצה לאחל לך שנה טובה של הרבה משחק, כי זה חשוב לבריאות שלך, והרבה נצחונות, קטנים כגדולים.

לא כולנו לינוי אשרם, אבל עדיין מגיע לנו למלא את מכסת הניצחונות שלנו עד תום.

בפוסט הבא אדבר על כשלונות. אולי. אם יהיה לי אומץ.

***

רוצה להגשים ניצחון ענק השנה?

אנחנו פותחים מחזור נוסף של קורס יוניטי. כיתה קטנה, אז כל הקודם.